פרק א

מתה מחמת מלאכה

בסוגיית הגמרא בבא מציעא (צו:)-

איבעיא להו: כחש בשר מחמת מלאכה מאי?

אמר ליה ההוא מרבנן ורב חלקיה בריה דרב אויא שמיה: מכלל דכי מתה מחמת מלאכה מחייב? נימא: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה!

אלא אמר רבא: לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה - נמי פטור. דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה.

תחילה מועלית שאלה ביחס למקרה בו כחש בשרה של בהמה שאולה מחמת מלאכה. רב חלקיה מניח שהשואל הבין שאם מתה הבהמה מחמת מלאכה חייב, ועתה הוא שואל על מקרה "קל" יותר, של כחש בשר מחמת מלאכה. על רקע זה מסיקה הגמרא כרבא, שבוודאי שבכחש בשר מחמת מלאכה פטור השואל ואפילו במיתה מחמת מלאכה פטור השואל, משום שהשואל טוען "לא להעמידה בכילה שאילתיה", אלא לעבוד בה.

בדברי הראשונים עולה השאלה מדוע במקרה של מתה מחמת מלאכה, השואל פטור למרות שהנזק לפיקדון נבע ישירות ממעשיו של השואל, ובאותה עת, במקרה של אונס מוחלט שאינו מחמת מלאכה שואל חייב למרות שהנזק לא נבע ממעשיו של השואל והשואל אף לא יכול היה למונעו. התשובות השונות העולות במפרשים מתבססות על פירושים שונים לטעם שהסוגיה מציינת- "לאו לאוקמיה בכילתא שאילתיה"-

הרמב"ן אומר שנזק הבא מחמת מלאכה נחשב כנובע מפשיעתו של המשאיל. למשל, במקרה בו בהמה מתה מחמת מלאכת חרישה, הרי זו אשמתו של המשאיל שהשאיל לחרישה בהמה חלושה.

הרשב"א אומר שהדין במתה מחמת מלאכה הוא הרחבה של הדין בכחשה מחמת מלאכה. כלומר, ברור שהמשאיל קיבל על עצמו בלאי הבא מחמת תשמיש, וכשם שקיבל עליו בלאי חלקי כגון כחש בשר, כך קיבל על עצמו בלאי מלא, אף על פי שהוא בלתי הפיך ופחות שכיח.

הסוגיה (צז.) מספרת עוד על מעשה שיש לדון האם הוא מוגדר כמתה מחמת מלאכה-

ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה, חבור עליה עכברי וקטלוהו.

יתיב רב אשי וקמיבעיא ליה: כי האי גוונא מאי? כי מתה מחמת מלאכה דמי, או לא? אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא: גברא דנשי קטלוהו - לא דינא ולא דיינא.

איכא דאמרי: אכיל עכברי טובא וחביל ומית.

יתיב רב אשי וקא מעיין בה: כהאי גוונא מאי? אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא: גברא דנשי קטלוהו - לא דינא ולא דיינא.

מעשה בחתול שנשאל על מנת לצוד עכברים, ומת. לפי גרסה אחת מת כיוון שהעכברים הרגוהו, ולפי גירסה שניה מת מתוך כך שאכל יותר מדי עכברים. רב אשי מתלבט האם מדובר באונס עליו יתחייב השואל, או שמא האירוע מוגדר כ"מתה מחמת מלאכה", והשואל פטור. מחד, הנזק שהגיע לחתול בא לו בעקבות המלאכה לשמה נשאל, אך מאידך, מדובר בנזק לא צפוי (לפי הגירסה האחת) או עקיף (לפי הגירסה השניה). רב מרדכי פותר את הספק על פי מימרתו של אבימי "גבר שנשים קטלוהו- לא דין ולא דיין^[1]". המפרשים מסבירים שכוונת רב מרדכי לומר שהמעשה מוגדר כמתה מחמת מלאכה ולכן השואל פטור.

על רקע מעשה זה נחלקו הראשונים עד כמה הדוק צריך להיות היחס בין המלאכה לבין הנזק בכדי שהאירוע יוגדר כ"מתה מחמת מלאכה"-

הרמ"ה (מובא בטור שמ) כותב, שמי ששאל בהמה ללכת דרך ידועה, ובאותה דרך באו עליו ליסטים או חיות רעות והרגוה (לאונסו של השואל), נחשב הדבר כמתה מחמת מלאכה. הרמ"ה לומד דבר זה מכך שבמעשה החתול למרות שלא ניזק החתול באופן ישיר מהמלאכה שלשמה נשאל^[2], עדיין נחשב הדבר למתה מחמת מלאכה^[3].

הרא"ש (ג"כ מובא שם) חולק ופוסק שאם ניזוקה הבהמה מדבר שאינו קשור ישירות למלאכה שלשמה נשאלה, אין הדבר מוגדר כמתה מחמת מלאכה ולכן חייב השואל. הרא"ש מסביר שבעוד שבמקרה של החתול בא הנזק בעקבות המלאכה לשמה נשאל החתול, במקרה בו בהמה נטרפה אגב הילוכה בדרך, אין הטריפה נחשבת כמתה מחמת מלאכה מכיוון שיכולה היתה להיטרף גם בהקשר אחר^[4].

במקביל נחלקו הראשונים לגבי היחס בין השימוש בחפץ לבין הזמן בו בא הנזק.

הרמב"ם כותב שדוקא אם בא הנזק תוך כדי מלאכה פטור השואל משום מתה מחמת מלאכה, אך אם בא לאחר השימוש (וכל שכן לפניו), אין הדבר נחשב כמתה מחמת מלאכה, וחייב.

הרמב"ן, הריטב"א והמגיד משנה הקשו על הרמב"ם, שהגדרה זו אינה מופיעה בגמרא ואף אין לה טעם. לדעתם, כל נזק שקרה מחמת המלאכה, אפילו אם קרה אחריה, נחשב הדבר כמתה מחמת מלאכה ופטור השואל. כך, למשל, אם בהמה נחלשה מחמת מלאכה ומתה לאחר מכן, נחשב הדבר למתה מחמת מלאכה.

השו"ע (שמ) כותב את עיקר דין מתה מחמת מלאכה בסימן א, ומשמע מדבריו שאף אם מתה מחמת מלאכה לאחר המלאכה, פטור השואל. בהמשך (ג) פוסק השו"ע כרמ"ה, והרמ"א כותב את דברי הרא"ש.

מתה מחמת מלאכה כאשר השואל שינה

הגמרא (צו:) מביאה שני מקרים של חפצים שאולים שניזוקו תוך כדי מלאכה-

ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה, איתבר.

אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: זיל אייתי סהדי דלאו שנית ביה, ואיפטר...

ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה, איתבר.

אתא לקמיה דרב פפא, אמר ליה: אייתי סהדי דלא שנית ביה, ואיפטר.

בשני המקרים, בכדי שיפטר השואל מדן "מתה מחמת מלאכה", הוא נדרש להביא ראיה (סהדי= עדים) לכך שלא שינה מהמלאכה עבורה הושאל החפץ, ואף לא מדרך עשייתה המוסכמת.

הפוסקים נחלקו במשמעותו של אותו שינוי-

המאירי (צו: ד"ה "השואל") כותב שדווקא שינוי שהוא "ריבוי מלאכה" גורר חיוב של השואל, משום שזו פשיעה. ומשמע מדבריו ששינוי למלאכה קלה יותר, כיוון שאינו פשיעה, פטור השואל מדין "מתה מחמת מלאכה". כך גם משמע מלשון רבינו יהונתן (מובא בשטמ"ק) המפרש "אייתי סהדי דלא שנית"- הבא עדים שלא פשעת.

לעומתם, הרמב"ם כותב שהשואל בהמה לחרישה, ומתה כאשר דש בה או רכב עליה, חייב. המגיד משנה מסביר, שכוונת הרמב"ם שחייב אפילו אם עבד בבהמה במלאכה קלה יותר מזו שלשמה נשאלה.

לגבי שינוי למלאכה שאינה קלה או קשה יותר ניתן ללמוד מדברי רבא (ב"מ קג.)-

אמר רבא: האי מאן דאמר ליה לחבריה:

אושלן מרא למירפק ביה האי פרדיסא - רפיק ביה ההוא פרדיסא...

מדבריו של רבא נראה להבין שהשואל לעדור פרדס מסויים אסור לו לעדור בפרדס אחר אפילו אם הם דומים זה לזה, וכן פסקו רבים מהראשונים (מאירי ד"ה "כבר", וכן משמע מהרמב"ם בהמשך בהלכה ו) שאם שינה השואל ועדר בפרדס אחר וניזוק המעדר, חייב לשלם ואינו נידון כמתה מחמת מלאכה.

השו"ע (שמ א) פסק כדברי המגיד משנה. הסמ"ע מקשה על פסק השו"ע, שהרי בשוכר מצינו שאם שינה למלאכה קלה יותר, ומתה הבהמה, פטור^[5]! לכן הסמ"ע מסביר שהשואל המשנה למלאכה אחרת חייב אפילו אם היא קלה יותר, אך בדומה לשוכר, השואל מתחייב רק אם ניתן לתלות שמחמת השינוי ארע הנזק. מתוך כך, במקרה בו לא ניתן לתלות שארע הנזק מחמת השינוי, אפילו אם שינה השואל למלאכה אחרת, נחשב הדבר כמתה מחמת מלאכה^[6].

הבאת ראיה במקרה של מתה מחמת מלאכה

לשון הגמרא בפיהם של רבא ור' פפא, במקרים שצוטטו לעיל (צו:) היא "זיל אייתי סהדי דלאו שנית ביה, ואיפטר". הריטב"א מעיר שמלשון זו ניתן להבין ששואל הטוען שמתה מחמת מלאכה פטור רק אם יש לו ראיה על כך, ואינו יכול להישבע. אכן, כך כותב הרי"ד בפסקיו, ומסביר, שברירת המחדל של שואל היא שמשלם, ואם אינו מביא ראיה שמתה מחמת מלאכה נשאר הדין על עיקרו ומשלם. במילים אחרות, שבועת השומרים האמורה בתורה כלל אינה עוסקת בשואל.

ברם, רוב הראשונים והרמב"ם בכללם, מסבירים שרבא ורב פפא התבטאו באופן זה או משום שאין ראוי לבית הדין לפתוח בהצעת שבועה לנתבע, או משום שמדובר היה במקום בו מצויים רבים, ולכן אמורים בו דברי איסי בן יהודה (ב"מ פג., ועי' הלכות שכירות ג, א)-

דתניא, איסי בן יהודה אומר: אין ראה שבעת ה' תהיה בין שניהם, הא יש רואה - יביא ראיה ויפטר.

כלומר, רק במקום בו "אין רואה" יכול שומר להישבע ולהיפטר, אך אם הנזק אירע במקום בו יש אנשים, על השומר להביא עדות כראיה לדבריו. כדברים אלה פוסק השו"ע (שדמ א).

כיצד משלם השואל

הגמרא (צו:) מביאה מעשה-

תא שמע: דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר,

אתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שלים ליה נרגא מעליא. –

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: דינא הכי? ושתיק רב.

והלכתא כרב כהנא ורב אסי, דמהדר ליה תבריה וממליא ליה דמי מנא.

מדובר בשואל ששאל גרזן, ונשבר הגרזן. האמוראים נחלקו באופן בו השואל חייב. רב אומר שצריך השואל לשלם "נרגא מעליא", כלומר, גרזן חדש וטוב, ואילו רב כהנא ורב אסי אומרים שמחזיר השואל את השברים ומשלם עוד את הפער בין מחירם לבין מחירו של גרזן חדש.

הראשונים פסקו, כפי שמשמע מהסוגיה, שהלכה כרב כהנא ורב אסי. ברם, בהבנת המחלוקת נחלקו הראשונים-

רש"י (צז. ד"ה "דינא הכי") מסביר את הדברים כפשוטם וכותב שלדעת רב על השואל לקנות גרזן חדש ולהביאו למשאיל, ולדעה החולקת די בכך שהשואל יחזיר את השברים ויוסיף כסף על גבם, והמשאיל ילך ויקנה לעצמו גרזן חדש.

רשב"ם (בתוספות צו: ד"ה "זיל שלים"), הרא"ש (סי' ה) והרמב"ן מפרשים אחרת. לדבריהם לדעת הכל מותר לשואל להחזיר את השברים למשאיל ולהוסיף עליהם כסף, והמחלוקת היא במקרה בו ערך השברים ירד בין רגע הנזק לבין רגע התשלום. לפי רב, השואל הוא שנושא בפחת ערך השברים ולכן עליו להשלים על השברים די כסף בכדי שיוכל המשאיל לקנות גרזן חדש. הסברה בכך היא שהשואל קנה את השברים וכאשר פחתו, פחתו לו. לעומת זה, החולקים על רב סוברים שהשברים שייכים למשאיל, ולכן השואל מחויב לשלם את ההפרש בין ערך השברים לבין ערך הגרזן כפי שאלה היו בשעת הנזק, ואם פָחַת ערך השברים, סופג המשאיל פְחת זה.

פירוש נוסף, הנובע מאותה סברה כמו הפירוש האחרון (ואינו סותר אותו) מובא בתוספות הנ"ל בשם רשב"ם. לפי פירוש זה, השאלה היא במה פותחים בית הדין. לפי רב, בית הדין פותחים בפסיקה שעל השואל לספק גרזן חדש למשאיל. רק אם השואל מבקש לשלם בעזרת השברים (שהם, על פי רב, שלו), נעתרים בית הדין לכך. לעומ"ז, לפי רב כהנא ורב אסי, קודם כל בית הדין מחזירים את השברים לבעליהם- המשאיל, ואז מחייבים את השואל להוסיף כסף עליהם.

לפי שיטת הרשב"ם, הרא"ש והרמב"ן, קיימת השלכה נוספת למחלוקת האמוראים, וזאת במקרה בו השברים ניזוקו לפני שהספיק השואל להשיבם למשאיל. על פי שיטת רב, השברים שייכים לשואל, ולכן השואל סופג נזק זה. לעומת זה, לדעת רב כהנא ורב אסי, השברים שייכים למשאיל, ולכן השואל נחשב כשומר עליהם. מתוך כך כותב הרמב"ן (בחידושיו,ומובא גם בנימוקי יוסף), שאם אמר השואל למשאיל שיקח את השברים, והמשאיל לא לקחם, אין השואל נחשב כשואל על השברים ולכן אם ניזוקו באונס פטור.

השו"ע (שדמ ב) פוסק כשיטת רוב הראשונים וכנגד שיטת רש"י, והרמ"א (שם) מביא את דברי הרמב"ן ביחס למקרה שהשברים ניזוקו^[7].

משך זמן שאלה שלא צויין לה זמן

בגמרא במכות (ג:) נפסקה הלכה, שהמלווה לחבירו ולא ציין את זמן הפירעון ("סתם"), אינו יכול לתובעו עד שיחלפו 30 יום. המפרשים מסבירים את טעם הדבר בכך שאדם המלוה מחבירו, הרי זה משום שאין בידו ממון כעת, ויקח זמן עד שישיג ממון (עי' ברמב"ם הל' מלווה יג ה). עם זאת, הסוגיות אינן מתייחסות במפורש למקרה של השאלה בסתם.

כותבת המשנה במסכת שבת (קמח.)-

שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני

והגמרא מבארת-

מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני?...

השאילני - לא אתי למיכתב, הלויני - אתי למיכתב.

רש"י מפרש שלשון "הלויני" כוונתה לזמן ארוך, ולכן יש חשש שהמלווה יבוא לכתוב בשבת כדי שלא ישכח. לעומת זה, לשון "השאילני" כוונתה לזמן קצר, ולכן לא חששו בזה שמא יכתוב.

בתוספתא (ב"מ ח) נאמר-

השואל פונדק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין אין פחות משלשים.

השואל מחבירו חלוק לילך בו לבית האבל או כדי שילך ויחזור לבית המשתה כל אותו היום.

לבית האבל ולבית המשתה שלו אין פחות משבעה ימים.

ר' שמעון בן אלעזר אומר אין פחות משתי שבתות מפני שבית חמיו באין אצלו לשבת שנייה.

התוספתא מפרטת זמני השאלה מינימליים כאשר בשעת ההשאלה צויינה מטרתה (השאלת בית לצורך לינה, שביתה, שמחת נישואין, או השאלת בגד לצורך אירוע). בתוך זמנים אלה אין יכולת למשאיל לתבוע את הפיקדון בחזרה. מתוך כך משמע שאם לא צויינה המטרה, יכול המשאיל לתבוע את הפיקדון בחזרה בכל עת שירצה.

הרא"ש (מכות, פרק א, סי' ד) מוכיח משני מקורות אלה, שסתם שאלה, בניגוד לסתם הלוואה, אינה כרוכה בהקצבת זמן מינימלית, שכן אדם עשוי לשאול חפץ לשימוש רגעי. כך פסקו גם הטור (שמא) והרמב"ם.

מאידך, ר"ת (בתוספות חולין קי: ד"ה "טלית") לומד אחרת. מקורו הוא מהגמרא במנחות (מד.)-

אמר רב יהודה: טלית שאולה - כל שלשים יום פטורה מן הציצית, מיכן ואילך חייבת.

ר"ת מוכיח מדין זה שסתם השאלה היא לשלושים יום, ולכן טלית שאולה הנמצאת אצל השואל מעבר לשלושים יום נראית כשלו ותיקנו חכמים שיטיל בה ציצית^[8].

השו"ע (שמא א) העתיק את לשון הרמב"ם להלכה.

יתומים שהשאיר להם אביהם פיקדון שאול- היחס בין שימוש בפיקדון לבין אחריות עליו

הגמרא (קיב.) מביאה את דברי רבא העוסקים ביתומים שהשאיר להם אביהם פרה שאולה-

אמר רבא: הניח להם אביהם פרה שאולה - משתמשין בה כל ימי שאלתה,

מתה - אין חייבין באונסיה;

כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה - משלמין דמי בשר בזול;

הניח להם אביהם אחריות נכסים - חייבין לשלם.

דבריו של רבא מתחלקים לארבע-

רשות השימוש- רבא קובע שיש ליתומים רשות להשתמש בפרה, כפי שלאביהם היתה רשות לעשות כך לו היה בחיים.

אחריות- אם הבהמה מתה, מקרה בו האב היה מתחייב (שהרי שואל מתחייב אף על אונס), פטורים היתומים מלשלם.

טביחה בטעות- אם היתומים לא ידעו שהבהמה שאולה, וטבחוה ואכלוה, חייבים לשלם רק "דמי בשר בזול", מתוך תשלום על מה שנהנו, אך לא מפצים את המשאיל על הפסדו.

החלק האחרון הוא הסתייגות מהנאמר קודם- הפטור הנתון ליתומים בתוקף רק אם לא השאיר להם אביהם קרקעות ("אחריות נכסים"), אך אם השאיר להם קרקע שיכול השואל לגבות ממנה, משלמים את מלוא הדמים למשאיל (הגמרא תברר בהמשך באילו דמים מדובר).

הגמרא מזכירה בצד דברי רבא את דברי רב פפא, ודנה ביחס שביניהם-

דאמר ר' פפא: היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת - חייב,

שכבר חייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת.

היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת - פטור,

שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד.

שתי דרכים ישנן להבין את חיובו של השואל. לפי הראשונה, השואל מתחייב למשאיל עם ההשאלה, ויכול לצאת ידי חובתו בהשבת החפץ המושאל או, אם החפץ ניזק, בתשלום דמיו. לפי הדרך השניה אין כל חיוב ממון בין השואל למשאיל עד שעת הנזק. רק לאחר שהחפץ ניזק מתחייב השואל לשלם עליו למשאיל. ר' פפא קובע שהדרך הנכונה היא השניה, ומביא השלכה לקביעה זו- ידוע שאדם העושה איסור שבת ובשל אותו מעשה מתחייב בממון, פטור על הממון. רב פפא אומר שהשואל פרה ושחטה בשבת, פטור מלשלם למשאיל, כיוון שחיוב הממון נוצר רק בשעת הנזק, בדיוק באותו הזמן של החיוב על מלאכת שבת^[9].

הגמרא ממשיכה ומציעה שתי דרכים להבנת החלק האחרון (מס' 4) בדברי רבא. הדרך האחת תואמת את דברי רב פפא, ואילו על פי הדרך השניה דברי רבא סותרים את דברי רב פפא-

איכא דמתני לה ארישא, ואיכא דמתני לה אסיפא.

מאן דמתני לה ארישא, כל שכן אסיפא, ופליגא דרב פפא.

מאן דמתני לה אסיפא, אבל ארישא לא, והיינו דרב פפא.

פירוש, האפשרות הראשונה, שאינה עולה בקנה אחד עם דברי רב פפא, היא שסוף דברי רבא, "הניח להם אביהם אחריות נכסים - חייבין לשלם" מתייחסים לחלק הראשון של דבריו- "מתה - אין חייבין באונסיה". כלומר, היתומים עצמם אינם חייבים לשלם אם מתה הפרה, אך אם אביהם השאיר להם נכסים שיש להם אחריות, יכול המשאיל לגבות מהם. הבנה זו בדברי רבא נובעת מהתפיסה שהשואל מתחייב למשאיל כבר בשעת ההשאלה, ולכן כשם שכל חוב של האב חייבים היתומים לשלם מתוך קרקעות שהשאיר להם האב, כך "חוב" זה שהתחייב האב בחייו למשאיל, ניתן להיגבות מקרקעות שהשאיר האב ליתומים. כאמור, זו תפיסה שרב פפא דוחה.

לפי האפשרות האחרת, דברי רבא מתאימים לשיטת רב פפא. האמירה "הניח להם אביהם אחריות נכסים - חייבין לשלם" מתייחסת למשפט הסמוך שלפניה- "כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה - משלמין דמי בשר בזול", וכוונתה, שאם האב השאיר קרקעות, משלמים היתומים את מלוא השווי של הבשר שאכלו, ולא רק "דמי בשר בזול". רוב המפרשים (הרא"ש סי' א, הראב"ד בשטמ"ק^[10]) מסבירים שבמקרה בו היתומים לא ידעו שהפרה שאולה, פירוש הדבר הוא שהאב פשע עוד בחייו בכך שלא אמר להם זאת. במקרה זה, כיוון שנוצר החיוב בחיי האב יכול המשאיל לגבות את מלוא שווי הפרה מקרקעות שהשאיר האב לבניו.

מקרה זה, של יתומים שמחד, רשאים להשתמש בפרה, אך מאידך פטורים אם מתה, הוא דוגמה להפרדה בין שני דברים שבמקרה הרגיל של שאלה באים יחדיו- רשות השימוש בפיקדון מחד והאחריות על אונסיו מאידך.

דוגמה נוספת נידונה בסוגיית בבא מציעא (צו.) שם מעלה רמי בר חמא שאלה-

בעי רמי בר חמא: בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי?

הגמרא מנסה לבאר את השאלה (עי' בסוף הפרק הבא) ולאחר כמה אפשרויות דחויות מסבירה-

...כי קא מיבעיא לרמי בר חמא כגון דאגרא איהי פרה מעלמא, והדר נסבה...

מדובר באשה ששכרה פרה ואז נישאה. כשם שהבעל משתמש בכל הרכוש שהכניסה לו אשתו, כך הוא משתמש בפרה. רמי בר חמא שואל מה גדר אחריותו של הבעל כלפי בעל הפיקדון. האם, כיוון שהוא לא שילם על השכירות אלא רק נהנה מהפיקדון, מתחייב הוא כשואל, או שמא מתחייב הוא כשוכר, כמו אשתו. רבא עונה על השאלה-

אמר רבא: בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי, אלא לוקח הוי, מדרבי יוסי ברבי חנינא.

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות.

תקנה אושא היא, שהבעל נחשב כלוקח בנכסי אשתו. כלומר, אם אשתו מכרה מהנכסים שהכניסה לו כשנישאו, ואז מתה, נחשב הדבר כאילו הבעל קנה לפני האדם לו מכרה אשתו, ולכן גובה הבעל מאותו לוקח. רבא לומד מתקנה זו, שהבעל נחשב כלוקח גם על הבהמה השכורה שהכניסה לו אשתו עם נישואיהם, וכפי שזוכה הבעל בכל נכסי האשה, כך גם זכות השימוש בבהמה עוברת אליו. ומה לגבי האחריות על הבהמה? האם הבעל ישלם אם תיגנב או תאבד? לכאורה, ניתן להבין מדברי רבא, שהאשה לבדה היא שאחראית כלפי בעל הבהמה, בעוד שבעלה רק נהנה מהשימוש מבלי שהאחריות תרבוץ על כתפיו. כלומר, שוב לפנינו רשות שימוש ללא אחריות.

בראשונים עולות דעות שונות מן הקצה לקצה בביאור שתי הסוגיות והיחס ביניהן-

הרמב"ן (בבא מציעא צו:) מפרש את שתי הסוגיות באופן שווה וכותב שגם הבעל וגם היתומים זכאים להשתמש בבהמה מבלי שאפילו שמץ מהאחריות תיפול עליהם, כך שאפילו אם פשעו הבעל או היתומים, פטורים הם מלשלם. הרמב"ן מסביר שהאחראי הבלעדי הוא השומר מולו נערך ההסכם עם הבעלים. כל הבאים מכוחו זכאים בזכות השימוש שהיתה לו, אך אינם מקבלים עליהם את ההתחייבות לשמור, שנטל על עצמו השומר הראשון, ורק הוא. לפי שיטה זו, זכות השימוש של שוכר או שואל נבדלת לגמרי מהאחריות על הפיקדון.

בקצה השני עומדת שיטת הרב אב ב"ד (ר' אברהם מנרבונא, ”הראב"ד השני”, מובא ברשב"א ובמאירי לכתובות לד:). לפי שיטה זו היתומים פטורים רק אם לא השתמשו בבהמה, אך אם השתמשו בה, הרי הם נכנסים תחת אביהם והופכים להיות חייבים כשואלים, בדיוק כפי שאביהם היה. שיטה מקבילה מובאת בשטמ"ק (בבא מציעא צו:), בשם הראב"ד^[11], ביחס לדין האשה ששכרה ונישאה. לפי שיטה זו משמעות הדבר שהבעל נחשב לוקח היא- "שלא לקח אלא השכירות שיש לה וכמי ששכרה ממנה הוא והוא נכנס תחתיה לבעלים". כלומר, הבעל קונה מהאשה גם את זכויות השימוש בבהמה וגם את האחריות הנלווית. על פי שיטת ר' אברהם, האחריות ורשות השימוש הינם שני צדדים של אותו מטבע, ולכן בא כוחו של השוכר או השואל המקורי מחוייב על נזק לפיקדון כשם שהוא זכאי להשתמש בו.

הרא"ש (בבא קמא פרק א סי' י), הטור (שמא) והרשב"א (כתובות לד:) מחלקים בין חיוב אונסים של שואל, לבין חיוב גניבה ואבידה של שומר שכר. בעוד שמחיוב האונסין שהיה מוטל על האב (או על האשה) נפטרים היתומים (או הבעל), עדיין, כיוון שהם משתמשים בבהמה, חייבים הם בגניבה ואבידה כשומר שכר. כלומר, כעיקרון האחריות הולכת יד ביד עם רשות השימוש, אך אחריות באונסים היא מקרה מיוחד, בו האחריות אינה נובעת מרשות השימוש אלא מההתחייבות מול המשאיל. הרא"ש מוסיף סייג- בידו של המשאיל לדרוש שהיתומים יתחייבו באונסין ואם לא, תיפסק ההשאלה לאלתר, שכן מראש לא התרצה להשאיל מבלי שהשואל יתחייב על אונסין.

מדברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו- "ואפילו מת השואל הרי היורשין משתמשין בשאלה עד סוף הזמן... הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה", יש מקום להבין שאף על פי שהיורשים משתמשים בבהמה, עדיין אינם חייבים באונסיה, ולפיכך שווים דבריו לדברי הרא"ש והרשב"א. כך גם הבין המגיד משנה (פרק ב, הל' יא). אמנם, אז מתעוררת שאלה, משום שבפרק הבא, בדין האשה ששאלה ונישאה, פוסק הרמב"ם שאם הודיעה האשה לבעלה שהבהמה שאולה, נכנס הבעל תחת אשתו לחלוטין והופך להיות אחראי באונסיה של הבהמה. המגיד משנה עצמו הציע שקיים חילוק בין יורש (היתומים) לבין קונה (הבעל בנכסי אשתו). אמנם אבן האזל (כאן) מציע ששיטתו של הרמב"ם דומה יותר לשיטת הרב אברהם מנרבונא, ואף לפי הרמב"ם, יתומים שהשתמשו בבהמה שהניח להם אביהם וידעו שהיא שאולה, נכנסים תחת אביהם לחלוטין ולכן חייבים באונסיה^[12]. לפיכך אין סתירה בדברי הרמב"ם.

השו"ע (שמא ג) פוסק לעניין יתומים שהניח להם אביהם בהמה שאולה כשיטת הרא"ש וסיעתו- שמשתמשים בה אך פטורים על אונס (וחייבים על גניבה ואבידה). השו"ע מוסיף בתור "יש אומרים" את הסייג שמסייג הרא"ש. לעניין האשה ששאלה ונישאה מעתיק השו"ע (שמו יז) את לשון הרמב"ם.

מועד ההתחייבות של השואל למשאיל- דינו של רב פפא

כפי שראינו בנושא הקודם, הגמרא מעלה שתי אפשרויות לפרש את דברי רבא "הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם". האחת היא שאם הניח האב ליתומים קרקע, אין היתומים נפטרים על אונסי הבהמה, אלא גובה המשאיל את דמי הפרה מתוך הקרקע. השניה היא שאם הניח האב קרקע, והיתומים טבחו ואכלו את הבהמה מתוך שלא ידעו שהיא שאולה, חייבים היתומים לשלם נזק שלם (ולא רק "דמי בשר בזול") אם הניח להם אביהם קרקע.

במקביל קובע ר' פפא, שההתחייבות של השואל למשאיל נוצרת רק לאחר האונס ולא עם ההשאלה. לכן הטובח פרה שאולה בשבת פטור, כי חיוב הממון וחיוב שבת נוצרו בבת אחת. הגמרא קובעת שדרך הפירוש הראשונה בדברי רבא אינה עולה בקנה אחד עם דברי ר' פפא, כיוון שאם חיוב השואל נוצר רק עם האונס, כדברי ר' פפא, נמצא שעם מות האב לא היתה לו שום התחייבות ממונית למשאיל, וממילא אין המשאיל דומה לבעל חוב ואינו יכול לגבות כלום מקרקעות שהניח האב לבניו.

הראשונים נחלקו כאיזו משתי אפשרויות ההבנה בדברי רבא יש לפסוק להלכה-

הרמב"ן (ב"מ צז:) פוסק כלישנא השניה לפיה אין נכסי האב משתעבדים למשאיל משעת ההלוואה, ובכך דברי רבא תואמים את דברי רב פפא. כך פסקו גם הרא"ש (ב"ק פרק י סי' א) והרשב"א (כתובות לד:). בין הטעמים שהועלו לפסיקה זו- יש להעדיף פסיקה כלישנא בתרא, היתרון בתאימות עם דברי ר' פפא, והעובדה שאף אם אנו בספק כאיזו מהאפשרויות לבחור, אין להוציא ממון מהיתומים מספק.

לעומתם, המאירי (כתובות לד:) והרי"ד (בפסקיו, בבא קמא קיב.) כותבים כלישנא הראשונה, שאם האב הניח לבניו קרקע, חייבים לשלם את אונסי הבהמה. ראשונים אלה אף מדגישים שפסקם כרוך בקביעה שחיוב השואל למשאיל חל כבר בשעת ההשאלה.

גם מלשון הרמב"ם לפנינו "...ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה או שטבחוה משלמין את דמיה", משמע שבחר לפרש כלישנא הראשונה^[13].

סיוג השימוש בעת ההשאלה

לעיל נידון משך השאלה, ותלותו במטרת השימוש כפי שזו צויינה בשעת ההשאלה. ההלכות שבחציו השני של הפרק עוסקות בשאלה מה מותר ומה אסור לעשות בחפץ השאול, וכיצד הדבר נקבע בשעת ההשאלה.

בגמרא (ב"מ קג.) מתייחס רבא לאדם המשאיל מעדר לחבירו ומסביר כיצד גדר השימוש משתנה עם לשון השואל-

אמר רבא: האי מאן דאמר ליה לחבריה:

אושלן מרא למירפק ביה האי פרדיסא - רפיק ביה ההוא פרדיסא.

פרדיסא - רפיק ביה כל פרדיסא דבעי,

פרדיסי - רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה, ומהדר ליה קתיה.

רבא מחלק בין שלושה מקרים- אם אמר השואל שהוא רוצה לעדור פרדס מסויים, מותר לו לעדור רק פרדס זה. אם אמר "פרדס" סתם, מותר לו לעדור פרדס כלשהו. אם אמר "פרדסים", מותר לו לעדור בכל פרדסיו^[14], אפילו אם הבלאי של המעדר יהיה מוחלט, כך שתישאר ממנו רק הקת.

מדברים אלה ניתן להבין שמצד אחד אסור לשואל לעשות מלאכה שונה ממה שסוכם, ומצד שני, שהמשאיל מתחייב להניח לשואל לבצע את כל המלאכה שסוכמה, אפילו אם הדבר גורר בלאי לחפץ.

היחס בין רשות השימוש לבין הפטור מנזקים הבאים בעטיו של השימוש

דברי רבא דלעיל אינם מבדילים בין רשות השימוש שניתנה למטרה מסויימת ובמקום מסויים, לבין הפטור של "מתה מחמת מלאכה". במילים אחרות, כל חריגה מהשימוש שהוגדר וקיבל את אישורו של המשאיל, גוררת ביטול של הפטור שיש לשואל מנזקים הבאים בעטיה של המלאכה^[15]. להלן נידון המקרה ההפוך, בו למרות שהשואל משתמש ברשות בחפץ השאול, אין הוא נפטר מנזקים הבאים לפיקדון בעקבות השימוש.

נאמר במסכת שמחות (ברייתות מאבל רבתי, פרק ג, ומובאים הדברים בתלמוד, מועד קטן כו:)-

רשב"ג אומר האומר לחברו השאילני חלוקך, שאלך ואבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו שמת, קורעו ומאחו וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ויתן לו דמי הקרע,

אם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו.

מדובר באדם השואל חלוק בכדי לבקר את אביו החולה. רשב"ג פוסק שאם האב מת, מותר לשואל לבצע קריעה בחלוק, אך עליו לפצות את המשאיל על הקרע. למרות שהשואל "השתמש" בחלוק ברשות בכדי לקיים מצות קריעה, אין הוא יכול להיפטר בטענה שמדובר בנזק אגב מלאכה^[16].

הרא"ש (קידושין פרק א סי' כ) לומד מדין זה, שהמקדש אשה בטבעת שאולה, אם כששאל את הטבעת ציין שהדבר הוא למטרת קידושין, האשה מקודשת, ובכל זאת עליו לפצות את המשאיל על הטבעת.

שואל אדם בטובו לעולם- השאלה שאינה מוגבלת בזמן

במקרה הרגיל של השאלה המשאיל מעניק רשות שימוש בפיקדון לפרק זמן מסויים. בגמרא (ב"מ קג.) נידונה האפשרות להענקת רשות השימוש לזמן בלתי מוגבל ("לעולם")-

אמר רב נחמן: שואל אדם בטוּבוֹ לעולם.

אמר רב מרי ברה דבת שמואל: והוא דקני מיניה.

אמר רב מרי בריה דרב אשי: ומהדר ליה קתיה.

רב נחמן מתייחס להשאלה עם רשות שימוש נרחבת ("לעולם"), הכרוכה בביצוע קניין מיוחד ("דקני מיניה") וגוררת ויתור על נזק הבא לפיקדון מחמת השימוש בו ("ומהדר ליה קתיה"- מחזיר לו את הקת, שהיא כל שנותר מהכלי).

הראשונים נחלקו בביאור הדברים-

רש"י מסביר ש"בטובו" הכוונה טובו של הכלי, או במילים אחרות, כל עוד הכלי טוב. השואל מבקש מהמשאיל שיתן לו רשות שימוש גורפת בכלי, כל עוד ניתן להשתמש בו, כך שיוכל להחזירו ולשוב ולקחתו מבלי לבקש רשות מחודשת. רב נחמן אומר שהדבר אפשרי. רב מרי ברה דבת שמואל מוסיף שהדבר דורש פעולת קניין מיוחדת, ואין די במשיכה, שהיא הפעולה המחייבת הרגילה, כיוון שהמשיכה "מבוטלת" על ידי ההחזרה ואילו כאן השואל מעוניין בהסכם שיתקיים גם לאחר ההחזרה. רב מרי בריה דרב אשי מוסיף שאף שרשות השימוש גורפת, עדיין היא מוגבלת לשימוש הייעודי של הכלי, ולכן כאשר הכלי כבר אינו יכול לשמש לייעודו (כאשר נשארת רק הקת), מתבטל ההסכם והשואל חייב להשיבו. כך גם מפרש הרא"ש (סי לג).

הרי"ף (ס. מדפיו) והרמב"ם מסבירים אחרת. לפירושם הכוונה היא לטובו של המשאיל. שיעור הביטוי "שואל אדם בטובו" הוא, כלשון הרמב"ם: "אין אתה משאיל לי דבר זה כדרך כל המשאילין אלא כפי טובת לבך ונדבותיך שאינך מקפיד על הזמן אם ארך". הרמב"ם מוסיף שדברי הגמרא "ומהדר ליה קתיה" אינם באים כהגבלה על השואל (כלומר, ש"בעלותו" על הכלי מוגבלת לאופן שימוש מסויים, כך פירש רש"י), אלא הפוך- לשואל מותר להשתמש בכלי ולא להחזירו, אפילו אם בעקבות השימוש הממושך יוצא הכלי מכלל פעולה. מכיוון שמדובר על השאלה יוצאת מגדר הרגיל, יש צורך בקניין בכדי לוודא את גמירות דעתו של המשאיל.

השו"ע (שמא ו) פסק כדברי הרמב"ם ואילו הרמ"א (שם) הביא את דברי רש"י. הסמ"ע (טו) מבאר שאף שהרמב"ם והרא"ש חלוקים בפירוש הגמרא ובביאור הלשון המסויימת "בטובו", להלכה אין הבדל ביניהם והכל מודים שאם ביקש המשאיל במפורש לשאול את החפץ באופן שגם אם יחזירו יוכל לקחתו שוב, דבריו קיימים.

שאלה בדבר המחובר לקרקע או בקרקע

בסוגיה הנ"ל (ב"מ דף קג.) מובאים דברי רב פפא-

אמר רב פפא: האי מאן דאמר ליה לחבריה אושלן האי גרגותא [=שוקת או באר] ונפלה - לא בני לה,

גרגותא ונפלה - בני לה.

בי גרגותא - כרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה עד דמתרמי ליה.

וצריך למיקני מיניה.

כלומר, המשאיל לחברו, ללא הגבלת זמן, "שוקת זו", משתמש בה השואל כל עוד היא תקינה, ואם נפלה, פקע הסכם השאלה. לעומת זאת, אם השאיל לו בלשון כללית "שוקת", אין הסכם ההשאלה פוקע עם נפילתה ולכן יכול השואל לבנותה מחדש ולהשתמש בה. בנוסף, אם השאיל לו "מקום שוקת", מותר לשואל לבנות שקתות מים באותו מקום, כמה שהוא צריך.

רב פפא מוסיף שצריך לעשות קניין על כך, ונחלקו ראשונים בתפקידו ומהותו של אותו קניין-

רש"י מסביר שבמקרה זה, כיוון שאין משיכה (כמו בשאילת מיטלטלין), הרי שכדי שלא יוכל המשאיל לחזור בו, יש צורך בקניין. נראה מדבריו שהוא מפרש שדברי רב פפא "וצריך למקני מיניה" אמורים ביחס לכל הדוגמאות ולא רק ביחס לאחרונה.

הריטב"א אומר שהקניין דרוש במיוחד במקרה האחרון בכדי שהשואל יוכל לחפור בקרקע המדוברת כמה שקתות שהוא צריך ולא רק אחת.